בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב ניהול חקירה רשלנית בתלונה שהוגשה נגדו בהיותו לוחם במשמר הגבול, ובדיקה רשלנית של חומר החקירה ע"י הפרקליטות, אשר כתוצאה מהם הוגש נגד התובע כתב אישום, ממנו זוכה בהכרעת דין.
בעת שהתובע שירת כלוחם בשירות חובה במשמר הגבול התקבלה במחלקה לחקירות שוטרים שבמשרד המשפטים (להלן: "
מח"ש") תלונה של מר עדי יונס מכפר סניריה (להלן: "
המתלונן"), לפיה ביום 15.3.98 סמוך לשעה 06.30 הגיעו ארבעה שוטרים של מג"ב ובתוכם התובע בג'יפ של מג"ב למחסום אורנית, שבסמוך אליו המתין המתלונן לרכב שיקח אותו לעבודתו בישראל, הארבעה העלו אותו לג'יפ, הסיעו אותו למבנה נטוש שנמצא בקרבת מקום, שם היכו אותו ולבסוף עזבו את המקום כשהם משאירים אותו שם. כתוצאה מהמכות נגרמו למתלונן חבלות. בנוסף טען המתלונן כי בעת שהיכו אותו נפל שעונו אך השוטרים מנעו ממנו להרימו, וכן טען כי לקחו חלק מכספו.
המתלונן הגיע למקום עבודתו, הראה למעבידו, משה מוטולה, את החבלות, וזה החזיר אותו למחסום לשם קבלת טיפול רפואי. המתלונן אושפז יומיים בבית חולים ולאחר שחרורו הגיש תלונה לדי.סי.או.
ביום 11/04/98 הגיע המתלונן פעם נוספת לאיזור מחסום אורנית, וחיילי מג"ב שהיו בג'יפ דרשו ממנו אישור מעבר ותעודת זהות. אחד מהחיילים שאל אותו "
אתה מכיר אותי" והמתלונן השיב: "
אני מכיר אותך, לא אשכח את הפנים שלך". לטענתו היה זה אחד החיילים שהיכו אותו ביום 15/03/98.
המתלונן לא רשם את מספר הג'יפ אך הוא מסר למח"ש מספר שלטענתו שינן בזכרונו. המספר אותו מסר המתלונן היה 21949.
על מנת לאתר את שוטרי מג"ב המעורבים באירוע פנה מר יורם סופר, שהיה בעת הרלוונטית חוקר במח"ש,לקצין תחבורה במג"ב שמסר לו כי אין במג"ב ג'יפ מסדרה 21 מעל ספרה 7 כהמשך למספר 21. מר סופר סבר שכאשר יש שתי ספרות זהות וביניהן ספרה נוספת יש אפשרות של בלבול ביניהן ולכן ביקש מקצי התחבורה לבדוק ג'יפ שמספרו 21494. קצין התחבורה הודיעו שיש ג'יפ כזה השייך לפלסר מרכז אשר קשורים לפלוגת קו התפר שהיתה מעורבת לכאורה באירוע. בהמשך נמסר למר סופר כי הגי'פ האמור היה באיזור מחסום אורנית ביום 11/04/98, וכן נמסרו לו שמות האנשים שאיישו את הג'יפ באותו יום. מר סופר ביקש מקצין התחבורה לבדוק אם ביום 15/03/98 היה במחסום אורנית ג'יפ של הפלוגה עם אחד מאנשי הצוות שהיו במחסום ביום 15/04/98, וזה הודיעו כי מר דגן נגר מופיע כמי שהיה באותו יום. בעקבות זאת פנה מר סופר למג"ב וביקש את שמות אנשי הצוות שהיו עם מר דגן נגר ביום 15/03/98, וקיבל דו"ח משימה שסומן בתיק הפלילי כת/8, לפיו היו איתו באותו יום התובע וכן שי מדינה ויהושע גיירו. לאחר מכן שוחח עם מפקד הפלוגה של התובע על מנת לברר האם יתכן כי ג'יפ נוסף היה במקום האירוע ביום 15/03/98, ולאחר בדיקת הרישומים השיב מפקד הפלוגה שהיה מפקד תורן באותו יום, בשלילה.
בעקבות זאת זומנו ארבעת החיילים ובתוכם התובע לחקירה במשרדי מח"ש, ונחקרו תחת אזהרה. כמו כן נערך מסדר זיהוי. מסיבות שונות הביאה הנתבעת רק 10 ניצבים, ולכן שיתפה במסדר הזיהוי רק שניים מארבעת החיילים שהיו חשודים.
במסדר הזיהוי הניח המתלונן ידו לשם זיהוי על כתפי שניים מהחשודים, כמי שהיו מעורבים באירוע.
לאחר מסדר הזיהוי נחקרו שוב ארבעת החשודים, בוצעו פעולות חקירה נוספות, וביום 01/07/98 הגיש מר סופר למר שוקי גולדאפפל, שהיה ראש הצוות הארצי במח"ש, המלצה להעמיד את החיילים, ובהם התובע, לדין. עפ"י עדותו של מר גולדאפפל, לאחר שהמלצה כאמור מתקבלת מחוקר, הוא מעביר את התיק לאחד מפרקליטי המחלקה על מנת שיבחן האם יש לקבל את המלצת החוקר, וזה מעביר את התיק עם המלצתו לראש מח"ש, ולבסוף מועבר התיק לפרקליטות. כמו כן העיד כי בכל שלב ניתן להחזיר את התיק להשלמת חקירה.
בסופו של התהליך הוגש נגד התובע ושלושת החיילים הנוספים כתב אישום על הכאתו של המתלונן (אך לא על טענותיו של המתלונן בגין השעון והכסף החסר).
ביום 20/09/01 זוכו כל הנאשמים מכל אשמה לאחר שהתביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, כאשר זיכויו של דגן נגר היה מחמת הספק.
לטענת התובע נוהלה החקירה שלא כראוי לאור קונספציה שגיבש מר סופר, על סמך ניחוש שלו של מספר הרכב שהיה שונה מהמספר שמסר המתלונן, כשסוג הג'יפ בו נסעו התובע וחבריו היה שונה מהתיאור שמסר המתלונן, כאשר החוקר ערך בירורים טלפוניים וכאשר דו"ח המשימה שקיבל ושעליו הסתמך נשלח בפקס מבלי שהוצג מקור, ללא חתימה, מבלי שנבדק אם ישנם גי'פים נוספים שמספרם דומה למספר שאותו מסר המתלונן. כמו כן טוען התובע כי היו ליקויים במסדר הזיהוי, מבלי שלתובע ולחבריו היו עו"ד, כשמי שהיה אמור להיות "מייצג" שלהם במסדר הזיהוי לא הכיר את הכללים של עריכת מסדר זיהוי, כאשר צילום מסדר הזיהוי לא נעשה כראוי וכאשר רישום דו"ח מסדר הזיהוי לא שיקף כראוי את שהתרחש בו. כמו כן טוען התובע כי מי שערכו את כתב האישום לא בחנו את חומר החקירה במידת הזהירות המתחייבת מנקיטה בהליכים פליליים. לטענתו לא הגיעה הפרקליטות למסקנה שהיתה צריכה להיות ברורה לה - שבחומר החקירה אין ראיות מספיקות להרשעת החשודים.
לטענת התובע נגרמו לו עקב כך נזקים, בין היתר בשל כך שכתוצאה מהחקירה הפסיקה הנתבעת את הליכי גיוסו לשירות קבע ביחידה מובחרת והוא שוחרר השירות. לטענתו נגרמו לו הוצאות והפסדים, וכן ממשבר קשה ופגיעה בשמו. לפיכך הגיש התובע את התביעה שבפני על סך של 219,250 ש"ח הכוללים:
הוצאות עוה"ד בהליך הפלילי בסך 25,000 ש"ח.
הפסד עקב התייצבות לדיוני ההליך הפלילי בסך 1,750 ש"ח.
הפסד עבודה משך 3 חודשים בהם המתין להחלטת הנתבעת אם לגייסו לשירות קבע בסך 14,500 ש"ח.
הפסד הכנסה בעת שהתובע נאלץ לעבור הכשרה בתחום עיסוק אחר בסך 27,500 ש"ח.
פגיעה בשמו הטוב המוערכת לצורכי אגרה בלבד בסך של 150,000 ש"ח.
לטענת הנתבעת לא הוכח שמץ של רשלנות בעבודת מח"ש או הפרקליטות, הן בהליכי החקירה והן בניהול התביעה. הדין אינו מכיר בחבות לפצות נאשם רק בשל זיכויו, אף לא לצורך ההסדר הסטטוטורי הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשים, תשל"ז - 1977 (להלן: "
חוק העונשין"), הסדר שהתובע לא בחר לפעול בגדרו. לטענתה היה די בחומר החקירה כדי לבסס ראיות לכאורה לביצוע העבירות בגינן הוגש כתב האישום. כמו כן טוענת הנתבעת כי המתלונן נמצא מהימן ע"י בית המשפט וכי לא היה ספק שהוא עבר את האירוע שאותו תאר.